אוסף האומנות של אדלר כלל מספר עבודות של ז׳וסף שרל. עם זאת, ככל הידוע, יצירת האמנות היחידה שאמילי אדלר הורשתה לקחת איתה לארץ ישראל במרץ 1939 היא דיוקן בעלה קרל אדלר, שצויר בשנת 1935 על ידי שרל.
הדיוקן נחשב אבוד, עד ש...
במהלך מפגש משפחתי שהתקיים בשיחת וידאו כדי לדון בפרויקט, הציגה הנינה שיזמה את המחקר תמונה של הדיוקן שנחשב אבוד. זמן קצר לאחר שהפגישה הסתיימה היא קיבלה אימייל משתי נכדות של קרל ואמיליה, שנזכרו שראו דיוקן כזה תלוי בבית הוריהן. כשההורים נפטרו, הציור הגדול (74X89 ס"מ) נארז ואוחסן. הנכדות הצליחו למצוא אותו, במצב מצוין ועם חתימתו של שרל נראית בבירור בפינה הימנית התחתונה של הציור.
המשפחה שוקלת לתרום את הדיוקן הייחודי הזה למוזיאון, או למנף את מציאתו כדי לספר את סיפורם של קרל ואמיליה אדלר ואוסף האומנות שלהם.
הם לוו על ידי ד"ר ארנסט נוימן, מנהל מחלקת האומנות הגרמנית במוזיאון מקסימילאנאום במינכן. הוא בחן את יצירות האומנות והריהוט ובחר את אלו הנחשבות בעלות ערך תרבותי. פרוטוקול ההחרמה קובע כי קרל אדלר מת "לפני שבוע", וכי אחותה של אמיליה אדלר, לואיזה סילברמן, נכחה במקום. ציור צבעוני ממוסגר של מקס סלפוגט מוזכר כמספר 3 בפרוטוקול ההחרמה.
בעקבות ההחרמה,יצירות האומנות נלקחו למוזיאון הלאומי של בוואריה במינכן, משם המשיכו חלקן למוזיאונים אחרים, אחרות נמכרו.
במסגרת פרויקט 'אוסף קרל ואמיליה אדלר' אותר ציור זה במוזיאון ישראל בירושלים, שם הוא מופיע בקטלוג המקוון תחת הכותרת "בדיקת רופא". כיתוב בכתב יד בצדו האחורי של הציור אימת את מקוריות הממצא: "Slevogt: "Dtsch. Adler u engl. Löwe. Zchg. 450"
מקס סלפוגט, נשר גרמני ואריה אנגלי, 1900,
חתום ומתוארך מימין למטה: M. Slevogt 1900, גיר, 24 18.5x ס"מ.
המוזיאון נמצא בתהליך של החזרת הבעלות החוקית למשפחה, שהביעה עניין לתרום את יצירת האומנות או להציג אותה בתערוכות רלוונטיות.
הפסל הגרמני הנודע קונסטנטין פריק (1907-2001), גם הוא ידיד של משפחת אדלר, אישר בפני לשכת השבת הרכוש בבית המשפט המחוזי במינכן ב-13 באוגוסט 1958, כי מספר ציורים של ליאו פּוּץ היו בבעלות הזוג אדלר. הוא הצהיר כי כולם "נסחבו" או נגנבו על ידי ה-SS מדירת אדלר על ידי המשטרה החשאית במינכן ב-28 בנובמבר 1938.
ליאו פּוּץ, "גברת בפארק (פארק שלייסהיימר)", 1903,
כפי שצולם בשנת 1916 בסלון בית אדלר, Hochleite 21 , מינכן.
התמונה "גברת בפארק", ליאו פּוּץ, 1903, כפי שהופיעה בקטלוג המכירה הפומבית
במקרה זה, מה שנראה היה כמו הראייה המושלמת לא הוביל למציאת היצירה:
מחקר במאגרי מידע נבחרים העלה כי הציור נמכר ב-21 באוקטובר 1995 בבית המכירות הפומביות נאגל בשטוטגרט, במכירה פומבית שנקראה "ציורים, גרפיקה, פסלים, אומנויות ומלאכות". פריט מספר 1 ,נמכר תמורת 29,423 אירו. זהות הקונה לא פורסמה ולא נמצאה.
בבעלות משפחת אדלר היו כמה רהיטים עתיקים, כולל שלושה ארונות יקרי ערך במיוחד שיוצרו בין השנים 1600-1700. ארונות מרשימים אלו התנשאו לגובה של 2.5 מטרים והתאפיינו בקימורים ייחודיים מעץ אגס, לצד אלמנטים דקורטיביים נוספים בסגנון תקופות הבארוק והרנסנס.
אחייניתה של אמיליה, סופי יוהנה מאייר, העידה ב-1964 כי המשטרה החשאית במינכן החרימה בכפייה שניים מתוך שלושת הארונות העתיקים בדירת דודתה; פריטים אחרים נמכרו גם הם בכפייה או שנעשה ניסיון למכרם. כנראה שסוחר רהיטים שמונה למכירה על ידי הנאצים לא הצליח למכור את הארון העתיק השלישי במחיר המבוקש, ומאחר שאמיליה אדלר כבר היגרה לארץ ישראל, סופי יוהנה מאייר שמרה את הארון של דודתה.
תצלום פנים של בית אדלר ב- Hochleitestr. 21, ברקע ארון דו דלתות מעץ אלון
מכאן התפצלו דרכיהן וגורלן של בנות המשפחה:
פאולה הסתתרה יחד עם בתה הצעירה אליזבת-שרלוט בעליית גג של מכרים בדגנדורף עד אביב 1944. במרץ 1944 שתי הנשים - פאולה ובתה אליזבת-שרלוט, נטלו את חייהן. הן השליכו את עצמן מגשר לתוך מימי נהר הדנובה.
הבת הבכורה סופי שרדה במקום מחבוא בלנגריס, בוואריה, שם הוסתרה על ידי האחיות מארי דורה לטנר ורוזה מאייר. לאחר תום המלחמה חזרה למינכן ועבדה כרופאה. כשהופיעה להעיד בתיק ההשבה של אמיליה אדלר ב-1964 בגיל 66, העידה שהיא עדיין הבעלים של הארון העתיק. לא ניתן היה לברר עד הסוף כיצד הצליחה לשמור על ארון הבגדים בזמן המלחמה, בעוד שהיא עצמה שרדה בקושי את הרדיפה. ד"ר סופי מאייר נפטרה ב-2 ביולי 1997 במינכן.
את הארונות עצמם לא ניתן היה למצוא. עם זאת, החיפושים אחריהם חשפו סיפור עצוב הרבה יותר:
אחותו של קרל אדלר, פאולה מאייר לבית אדלר, הייתה נשואה לסוחר יליד מיינץ, יוליוס מאייר. לזוג נולדו שתי בנות, סופי-יוהנה ואליזבת-שרלוט. בדצמבר 1907 עברה המשפחה ממיינץ למינכן, שם עבד יוליוס מאייר כמנהל מסחרי במפעל המשפחתי שניהלו שני אחיה של אשתו, מקס וקרל אדלר.
בנובמבר 1941 נשלחו יוליוס ופאולה מאייר ל"בית היהודים" ב- Berg am Laim יחד עם שתי בנותיהם. יוליוס מאייר מת שם ב-23 במרץ 1942. פאולה מאייר הצליחה להימלט יחד עם שתי בנותיה ביולי 1942.
אדלר מרבה להזכיר עסקאות שכללו תשלומים עבור יצירות של אלפרד קובין, מה שמרמז על כך שקובין הפקיד בידיו את המכירה, בהיותו של אדלר מקושר היטב בחוגי אספנות האומנות במינכן, ומתוך כוונה להעלות את המודעות לאומנותו ולמוניטין של קובין. קובין גם העניק לבני הזוג אדלר יצירות רבות, למשל הציור "הנודד העייף" (Der müde Wanderer) בשנת 1927, ו"יצירת נייר יפהפיה" (Wunderschönes Blatt) לחתונת הכסף שלהם. ציור זה נמצא באוסף אדלר מאז אוקטובר 1927, והוא אחת העבודות שנגזלו מאמיליה אדלר על ידי הנאצים, או שנאלצה להשאיר מאחור כשהצליחה לעבור לישראל סמוך לאחר מותו של קרל, במרץ 1939.
המכתבים מעידים על מערכת יחסים אינטנסיבית וחברית שהתאפיינה בכבוד הדדי ובאמון. אדלר תמיד מתחיל את מכתביו ב"מאסטר קובין הנכבד" או "ידיד נכבד ומאסטר קובין". קובין גם הוא התייחס תמיד לקרל כ"חבר יקר". אשתו כונתה בפי קובין - "הקיסרית היפה אמיליה". קרל סיפר לצייר על טיולים שלו עם אשתו אמיליה באירופה, ובני הזוג אדלר, כמו גם בני משפחה אחרים, ביקרו את קובין באוסטריה מדי פעם.
סוזי אדלר (בתם הבכורה של קרל ואמיליה אדלר, לימים אשתו של ערי גלס) ואלפרד קובין, בצוויקלדט, אוסטריה, 1927
במכתב האחרון ששרד מאדלר לקובין, מתאריך 27 ביולי 1933, מספר אדלר על תכניות העלייה של המשפחה כולה לישראל. המכתב הזה הוא שגילה שהמשפחה קיבלה את ההחלטה לעלות לארץ ישראל כבר חודשים ספורים לאחר עליית הנאצים לשלטון, ביולי 1933. חמשת הילדים אכן הגיעו לארץ בשנות ה-30, אולם קרל ואמיליה לא הצטרפו אליהם בסופו של דבר מסיבות שאינן ידועות. קרל נרצח בדכאו בנובמבר 1938 ואמיליה עזבה את גרמניה סמוך לאחר מכן והצליחה להגיע לישראל ממש בשלהי התקופה שעוד היה ניתן לעשות זאת.
דפים מתוך ההתכתבות האישית בין קרל אדלר ואלפרד קובין